“אהבה מושלמת?”
“בכלל לא. אפילו אני לא הייתי מחפשת דבר כזה. מה שאני מחפשת זה פשוט אנוכיות. אנוכיות מושלמת. לדוגמה, אם אני פונה אליך ואומרת שמתחשק לי לאכול עוגת תותים עם קצפת, אתה מייד עוזב הכול ורץ לקנות לי. אתה חוזר, כולך מתנשף, מגיש לי את העוגה ואומר: ‘בבקשה, מידורי, עוגת תותים עם קצפת’, ואז אני אומרת: ‘פוי, כבר בכלל לא מתחשק לי לאכול את זה’ ומעיפה אותה מהחלון. זה מה שאני מחפשת.”
“נראה לי שאין לזה שום קשר לאהבה,” אמרתי, קצת בתדהמה.
“ועוד איך יש. אתה פשוט לא יודע,” אמרה מידורי. “לבחורות זה דבר חשוב נורא.”
“להעיף עוגות תותים עם קצפת דרך החלון?”
“בדיוק. אני מצפה מבן הזוג שלי שיגיד ככה: ‘הבנתי, מידורי. אני אשם. הייתי צריך להבחין שאת כבר לא רוצה לאכול עוגת תותים עם קצפת. אני טיפש וחסר רגישות כמו חרא של חמור. כדי לכפר אלך שוב לקנות לך משהו אחר. מה מתחשק לך? מוס שוקולד? אולי עוגת גבינה?’”
“ומה יהיה אז?”
“אז אני באמת אוהב אותו, את מי שיתנהג אלי ככה.”
“מאוד לא סביר, הסיפור הזה.”
“אבל בשבילי זאת אהבה. אף אחד לא רוצה להבין,” אמרה מידורי והנידה בראשה, שנח על כתפי. “בשביל סוג מסוים של אנשים אהבה מתחילה מדבר קטן נורא, או אפילו אידיוטי. אחרת זה פשוט לא קורה.”
“את הבחורה הראשונה שפגשתי שחושבת ככה,” אמרתי.
“הרבה אנשים אומרים את זה,” היא אמרה, מושכת בעור הקשה שסביב ציפורניה. “אבל אני לא יכולה לחשוב ברצינות אחרת, אם לדבר במלוא הכנות. אני לא חושבת שצורת החשיבה שלי משונה יותר מצורת החשיבה של האחרים, ואני לא מצפה שכולם ירצו את הדבר שאני רוצה. אבל כשאני מדברת בכנות וכולם חושבים שזו בדיחה או הצגה. זה באמת מעצבן לפעמים.”
— יער נורווגי, הרוקי מורקמי.
