זו היתה הריצה הכי כיפית אי פעם!
כבר קרה שלא סבלתי מריצה, אבל להנות? וכל כך? וואו!

זה התחיל כשיצאתי לריצה קצת מתרגש, קצת עצבני. לא ברור למה.
כיוונתי את האייפוד ל-7 ק”מ והתחלתי לרוץ בלי לתכנן מסלול. פשוט רצתי קדימה. בלג הראשון אני קולט ששוב החיישן מזייף לי. אז אני עוצר לרגע בצד, מסדר אותו טוב יותר במקום, וממשיך לרוץ, כועס על הכמעט-קילומטר שנייקי גנבו לי.
אז אני רץ. קדימה. עברתי פניה שלרוב אני פונה בה חזרה, והמשכתי. הגעתי לעוד מקום שאני חוזר בו, נדיר יותר. אבל החלטתי להמשיך. לא יודע למה. אני רץ מעבר לפארק, מסביב לאגם, ורק ממשיך קדימה.
ואז אני מגיע למעין חורשה. השביל מצטמצם ועובר בין שורות ארוכות של עצים. הכל חשוך. אני רק רץ קדימה בלי לדעת מה יש אחרי העץ הבא. רץ ורץ ורץ. אין לי מושג בכלל איפה אני. אני מפחד אבל גם מרותק לגמרי.
רץ קדימה. ואז אחרי הרבה זמן, נקודת אור קטנה אחרי עץ. למעלה. אני מביט למעלה ואני רואה מגדלים. ואני קולט שהגעתי לרמת החייל! ולא ברור לי למה, אבל זה שימח אותי ממש. הייתי ממש מרוצה. אני קופץ וצוחק וממשיך לרוץ. רץ עד שהאייפוד אומר לי שהגעתי לנקודת האמצע. אז אני עושה סיבוב וחוזר. וברך שמאל מתחילה לכאוב לי אבל אני חושב: ריצה כזו מדהימה אני חייב לסיים כמו שצריך, עד הסוף.
אני רץ חזרה ועוקף שחקני רוגבי, ומגיע חזרה לפארק. והאייפוד: עוד 400 מטר. ואני מרוצה.
ואז עולה השיר Two Words. שאני ממש ממש אוהב. ויש לו קצב מדהים. ולא שמעתי המון המון זמן. בתנועה אחת אני מגביר את הווליום ואת המהירות שלי. אני שמח ממנו ממש. ורץ לפי הקצב. והאייפוד: מזל טוב, סיימת את הריצה!
אבל אני לא מסוגל להפסיק! אני ממש שמח מהשיר! אני רק מגביר את הקצב מצעד לצעד ושואג באוויר! כל כך כיף.
ועכשיו גם ברך ימין כואבת. אז אני ממהר עוד יותר והאדרנלין ממלא לי את הדם והכל מרגיש טוב והשיר טוב! וככה אני רץ עוד 700 מטר. ומפסיק. וכיף.